| ע"פ 9559/09 |
| ע"פ 9670/09 - ב' |
| בפני: | כבוד השופט א' א' לוי |
| | כבוד השופט ס' ג'ובראן |
| | כבוד השופט י' דנציגר |
| המערערת בע"פ 9559/09: המערער בע"פ 9670/09: | מדינת ישראל אסעד שיבלי |
| | נ ג ד |
| המשיב בע"פ 9559/09: המשיבה בע"פ 9670/09: | אסעד שיבלי מדינת ישראל |
| ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 20.10.2009, בת.פ. 1144/07, שניתן על ידי סגן הנשיא י' כהן |
| תאריך הישיבה: | כ"ז בחשון התשע"א | (04.11.10) |
| בשם המערערת בע"פ 9559/09 |
| בשם המשיב בע"פ 9559/09: | עו"ד ששון בר-עוז |
| | |
| בשם שרות המבחן למבוגרים: | גב' ברכה וייס |
השופט א' א' לוי:
1. בערב יום-הכיפורים התשס"ח (21.9.2007), פגע המערער, תוך שהוא נוהג בטרקטורון, בילדה טל זינו ז"ל (להלן – המנוחה) שרכבה על אופניה בכביש הסמוך לבית-הכנסת ביישוב. כתוצאה מהפגיעה נגרמו למנוחה פצעים אנושים, מהם נפטרה. המערער, שהמשיך בנסיעה, עלה על המדרכה, התנגש בעמוד והתהפך.
בגין אירועים אלה הרשיע בית-המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא י' כהן) את המערער בעבירות אחדות - הריגה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה בזמן פסילה, גרם נזק לאדם ולרכוש, נהיגה ללא ביטוח, נהיגת טרקטורון בכביש, הסעת נוסע על טרקטורון, ונהיגה בטרקטורון ללא קסדה. בעקבות הרשעתו נדון המערער לתשע שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על-תנאי, פסילה מנהיגה במשך 12 שנים, שלוש שנים פסילה על-תנאי, קנס בסך 15,000 ש"ח והוא חויב לפצות את משפחתה של המנוחה בסכום של 50,000 ש"ח.
שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (ע"פ 9670/09), משיג המערער על הרשעתו והעונש שהושת עליו, בעוד שבאחר (ע"פ 9559/09) עותרת המדינה להחמיר בעונש.
2. בפתח הדברים יובאו העובדות אשר נטענו בכתב האישום, ואלו הן:
א) במועד כלשהו בתחילת חודש ספטמבר 2007 הבחין יריב האפט, מתנדב במשמר הגבול (להלן: האפט), במערער כשהוא נוהג בטרקטורון בצורה פרועה, בסמוך למה שהוגדר כ"קיוסק שליד תחנת הדלק בכפר תבור". האפט העיר לו על דרך נהיגתו ושהיא עלולה לגרום אסון. על כך הגיב המערער בתנועה מגונה, ותוך שהוא נוסע משם בפראות אמר להאפט "אתה תראה מה אנחנו נעשה לכם ביום כפור".
ב) בתאריך 21.9.07, ערב יום הכיפורים, הגיע המערער בשעת ערב לכפר תבור כשהוא נוהג בטרקטורון ועמו נוסע נוסף – מוחמד שיבלי (להלן: מוחמד). אותה שעה התקהלו אנשים רבים באזור בית הכנסת שבישוב ורחוב קק"ל הסמוך, וילדים ופעוטות רכבו על אופניהם על פני הכביש. על אלה נמנתה טל זינו ז"ל, ילדה שאותה עת היתה בת תשע וחצי שנים בלבד (ילידת חודש אפריל 1998).
ג) על פי גרסת התביעה, נהג המערער את רכבו במהירות גבוהה, ולעתים כאשר הגלגלים הקדמיים שלו מונפים באוויר. אנשים שהבחינו בפוטנציאל הסכנה מאותה נהיגה סימנו למערער להאט ולעצור, אולם הוא הוסיף לשעוט קדימה ולא הרחק מבית הכנסת פגע בטל, שככל הנראה ניסתה לעלות למדרכה, אולם רכבו של המערער הקדים ופגע בה. כתוצאה מהתאונה נפצעה טל אנושות, ומאמצי הרופאים בבית החולים אליו הובהלה להציל את חייה, עלו בתוהו.
ד) המערער, אף שהיה ער לפגיעה בטל ניסה להימלט מהמקום, אולם איבד את השליטה על רכבו, עלה על המדרכה, פגע בעמוד תאורה והתהפך. גם בשלב זה לא נואש המערער מניסיונו להימלט והחל בורח רגלית, אולם נלכד.
ו) למערער יוחס אישום נוסף, והואיל והוא זוכה ממנו, לא ראיתי מקום להרחיב בעובדותיו.
3. במהלך משפטו הודה המערער באחדות מן העובדות שיוחסו לו, וביניהן: שהוא נהג בזמן פסילה ומותה של המנוחה נגרם בעטיה של הפגיעה בה על ידי הטרקטורון בו נהג. מאידך, כפר המערער בהתרחשות המפגש עם האפט בתחילת חודש ספטמבר 2007. ובאשר לסיבת הגעתו לכפר תבור בערב יום הכיפורים, הוא הרחיב במסגרת עדותו בבית המשפט (ראו עמ' 185 ואילך). על פי גרסתו, הוא הגיע לשם במטרה למשוך כסף מכספומט, ולאחר שחנה ליד הבנק פנו אליו מספר צעירים והפנו את תשומת לבו לכך כי מדובר בערב יום הכיפורים. לאלה הוא השיב "אין בעיה אני יוצא", אולם אז הבחינה בו קבוצה של ילדים שרכבו על אופניהם, והחלו לרגום אותו באבנים. במצב זה החליט להימלט המערער לתוך הכפר (במקום לסוב על עקבותיו), ונימק זאת בכך שהיה נתון בלחץ ("לא יודע לאן ללכת, העיקר לברוח, להציל את החיים", עמ' 189 לפרוטוקול הדיון). בהמשך הוא הבחין בשני אנשים שסימנו לו לעצור, אולם הוא חשש לציית להם ואז נפגע מאבן שגרמה לו לאבד את השליטה על הטרקטורון. המערער הוסיף וטען, כי כלל לא ניסה להימלט מהזירה, אולם הואיל וההמון ביקש לפגוע בו הוא בחר להסתתר עד שנלכד.
4. גרסת המדינה לעניין המפגש בתחילת חודש ספטמבר 2007 נסמכה על עדותו של יריב האפט. דא עקא, בלבו של סגן הנשיא המלומד של בית משפט קמא עלו ספקות בסוגית זיהוי הטרקטורון על ידי האפט, וכתוצאה מכך גם ביחס לזיהויו של המערער כאדם שהתגרה בו. עם זאת, הבהיר השופט כי מצא את העד האפט מהימן, ולפיכך חשובות עובדות נוספות שנלמדו מפיו ולמעשה לא נדחו על ידי הערכאה הדיונית. כוונת הדברים למה שנלמד מפיו של האפט, בחקירתו ובעדותו, ושהובא בעמ' 30 של הכרעת הדין, לאמור: "ביום האירוע היו מקרים של זריקות אבנים לעבר טרקטורונים ורכבים, אך אלה החלו בשעה 21:00 בערך... בשעת התאונה עדיין לא החלו זריקות אבנים בשום מקום בכפר או בכביש 65". אשר לאזור בנק הפועלים מסר העד כי "לא היתה אף אבן במשך כל הלילה, לפני או אחרי המקרה...". מפיו של האפט נרשם עוד, כי בערב יום הכיפורים הוא יצא מביתו בשעה 17:00 לערך, ותפקידו היה לפקח על הנעשה בכביש 65, החולף בפתח הישוב. העד מסר כי מהמקום בו ניצב (ליד תחנת הדלק) היה יכול להשקיף על הנעשה בצומת הכניסה לכפר תבור, ועל כן גם הבחין בטרקטורון שהגיע ברעש גדול ונכנס לישוב בנסיעה מהירה.
5. הבאתי מדבריו של עד זה אף שעדותו לא הביאה להרשעת המערער באשר לאירוע של תחילת חודש ספטמבר 2007, הואיל ודבריו משתלבים היטב עם גרסאותיהם של עדים נוספים ומהן מצטיירת תמונה ברורה וחפה מכל ספק, שהחל מכניסתו של המערער לכפר תבור ועד לפגיעה בטל, הוא לא נתקל בידוי אבנים כלשהו, וממילא המניע לנסיעתו המהירה וטענתו לפיה איבד את השליטה בטרקטורון כתוצאה מפגיעת אבן, הם נטולי יסוד.
אחד מעדי התביעה היה רונן לו, רב פקד במשמר הגבול המתגורר באותו ישוב. עד זה הלך עם אשתו ובנותיו לאורך שדרות קק"ל, ועל אשר ארע העיד בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון של בית המשפט המחוזי: "התקדמנו מרחק של עוד 30-20 מטרים אחרי הסמטה של בית הכנסת כשבשלב הזה מושך את תשומת לבי רעש מאד חזק של כלי רכב מנועי... אני הרמתי את העיניים לכיוון הכניסה שליד בנק הפועלים בכפר תבור וקשר העין הראשון שלי עם הטרקטורון נוצר בנקודה הזו כשהוא נמצא במקביל לבנק הפועלים... במקביל לחניון, האורות של הטרקטורון דלקו, הוא נסע במהירות מאד גבוהה על פי התרשמות שלי... בקו ישר אחד ולמעשה מיד אחרי שאני מזהה אותו אני צעקתי לאשתי לקחת את הילדות למדרכה ותוך כדי שאני צועק לאנשים לעזוב את הכביש, נעמדתי באמצע הכביש, במרכז הכביש, הנפתי את הידיים שלי באוויר... והורדתי אותם למטה ושוב הנפתי אותם לסירוגין, עשיתי את התנועות האלה תוך כדי שאני מזהיר אנשים ותוך כדי שאותו טרקטורון נוסע בקו ישר אחד מולי, נוסע במרכז הכביש מולי, הוא לא היסס, הוא לא האט, לא שינה את כיוון נסיעתו... אני זוכר זה עוד מהדהד לי בראש את הבת הגדולה שלי צועקת לי "אבא תרד מהכביש" הוא היה קרוב אלי, הבנתי באותו רגע שאם לא אזוז מהכביש, הוא יפגע בי ובאותו שבריר שניה, קפצתי לצד ימין, קפצתי הצידה לכיוון המדרכה והוא עבר לידי במהירות...". בהמשך ראה העד את הפגיעה בטל המנוחה, והוא היה גם זה שלכד את המערער ומנע את בריחתו.
6. רונן לוי הוא עד שבית המשפט קמא רחש לו אמון, ולא היתה סיבה לנהוג אחרת, הואיל ומדובר בקצין משטרה שפעל באופן מקצועי תוך שהוא מסכן את עצמו תוך האירוע וגם לאחריו, כאשר הגן בגופו על המערער מפני פגיעתם של המתקהלים. אולם עדות זו אינה עומדת לבדה, ומתוך שלל הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, אוסיף ואצטט מתוך דבריו של עד ראיה נוסף, חיים סינדר (ראו עמ' 24 לפרוטוקול הדיון ואילך). עד זה ניסה אף הוא לעצור את הטרקטורון כדי למנוע את הסכנה של פגיעה במתקהלים, ובלשונו (ראו עמ' 25): "אני ירדתי לכביש סימנתי לו תנועות ידיים בעצירה... סימנתי לו לחכות וגם לעצור, הוא כיוון את הטרקטורון לכיוון שלי ונסע לעברי, כשראיתי שהוא לעברי בחלקיק שנייה קפצתי אחורה לכיוון המדרכה ואז הוא חלף ממש לידי". במהלך חקירתו במשטרה הוסיף העד ומסר (ראו ת/3, ההודעה הוגשה כתחליף לחקירה ראשית): "הטרקטורון מגיע במהירות עם רעש ואורת גבוהים... סימנתי לו בידיים שלי שיאיט או יעצור וראיתי שיש אדם נוסף מולי בצד המקביל או הדרומי של הרחוב בכביש עצמו גם כן ירד לרחוב וסימן לו בידיים לעצור... והטרקטורון במקום לעצור המשיך במהירות מטורפת ומהירה וכיוון את עצמו אלי הכוונה סטה שמאלה לכיוון שלי על מנת לפגוע בי עם הטרקטורון זה ממרחק של 4-5 מ' ואני הספקתי לברוח הצידה לכיוון המדרכה...".
7. עד נוסף מטעם התביעה היה עומרי הירש, אשר מסר כי בהתחלה שמע את הרעש של הטרקטורון המתקרב, ואז הבחין בו נכנס בנסיעה שוטפת לכפר תבור, מבלי שכלל עצר ליד בנק הפועלים (ראו ת/9 ועמ' 15 ו-17 לפרוטוקול הדיון של ישיבת יום ט"ז בטבת התשס"ח – 25.12.07). עדים אחרים שללו מכל וכל את הטענה לפיה נרגם המערער באבנים. כך העידו גילת נוי (ראו ת/5 ועמ' 7 של הישיבה האמורה), רונית זהבי (עמ' 9 לאותה ישיבה), אייל בוכבינדר (בעמ' 138 לפרוטוקול) ושירלי בוכבינדר (עמ' 57 לפרוטוקול). לבסוף אפנה לעדותו של בוחן התנועה חג'ג'רה איברהים אשר נקרא לבדוק את זירת התאונה. הבוחן מצא כי מדובר בכביש ישר, ללא כתמים שמנוניים, תאורת הרחוב פעלה כסדרה ומזג האוויר היה נאה ובהיר. בנסיבות אלו העריך הבוחן כי המערער היה יכול להבחין במקום התאונה והנעשה בה ממרחק של 150 מ' לפחות, וממילא היה יכול למנוע את הפגיעה בעוד מועד. ולא זו בלבד שהוא לא נהג כך, אלא שעל פי עדותו של הבוחן לא נמצאו על פני הכביש סימני בלימה של הטרקטורון עד לפגיעה במנוחה. ובאשר לגרסת המערער לפיה הוא נרגם באבנים ועל כן איבד את השליטה על רכבו, העיד הבוחן כי ערך סריקה של כביש 65 בואכה לכפר תבור ומשם עד למקום התאונה, ולא מצא זכר ליידוי אבנים.
8. אחזור ואזכיר את עיקריה של הגרסה בה התגונן המערער: הוא עצר ואף החנה את הטרקטורון ליד בנק הפועלים; כאשר החליט לחזור על עקבותיו החלו ילדים ליידות לעברו אבנים; בעקבות כך הוא נכנס ללחץ, והואיל וחשש לחייו החליט להמשיך בבריחה לתוך הכפר, ועקב כך גם לא שעה לסימוניהם של אלה אשר דרשו ממנו לעצור. גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט, ואני סבור כי תוצאה זו התחייבה נוכח הראיות שהציגה המשיבה.
לעניין העצירה ליד בנק הפועלים, נסתרה גרסת המערער בדבריהם של האפט ועמרי הירש, אשר לא ראו את המערער עושה זאת, אלא ממשיך בנסיעה שוטפת לתוך כפר תבור. מכאן שגם את אותו מפגש עם חבורת הצעירים שהתריעו בפניו כי מדובר ביום הכיפורים, ואחר כך עם הילדים שלטענתו רגמו אותו באבנים, בדה המערער מלבו. יתרה מכך, עדויותיהם של עדי התביעה – גילת נוי, רונית זהבי, עמרי הירש, אייל ושירלי בוכבינדר, מבהירה כי גם הגרסה בדבר יידוי אבנים בהמשך הדרך, היא אלתור מאוחר של המערער אשר נועד להכשיר עבורו קו הגנה בפני האישום שיוחס לו. לעניין זה אוסיף, כי גם בהנחה שצעירים חמומי מוח ידו לעברו אבנים, לא נהיר לי מדוע הוא לא מיהר להימלט מכפר תבור על ידי סטייה לאחת הדרכים מימין ומשמאל, ובמקום זאת המשיך דווקא לעבר המקום בו התקהלו רבים, גם על פני הכביש. תמוהה שבעתיים העובדה ששני מבוגרים אשר סיכנו את חייהם סימנו לו גם הם לעצור, אולם הוא בחר שלא לשעות לקריאתם והמשיך בדרכו. עד כמה בלתי סבירה היא הטענה לפיה נסע המערער לתוך כפר תבור כדי למלט את נפשו, תלמדנה גם אותן עדויות לפיהן את חלק מהדרך בתוך כפר תבור הוא עשה כאשר הטרקטורון נוסע על שני גלגלים בלבד, כדרכם של להטוטנים (ראו עדותם של איילת אבני, רונית זהבי (עמ' 8 של ישיבת יום ט"ז בטבת התשס"ח – 25.12.07), אייל בוכבינדר (ת/39 ועמ' 137 לפרוטוקול), שירלי בוכבינדר (ת/8), גילת נוי (ת/5 טעמ' 4 של הישיבה הנ"ל), והילדה ש.מ. מפיה נשמע התיאור הבא: "אני שמעתי אנשים צועקים ואז הסתכלתי אחורה וראיתי טרקטורון נוסע מהירות [כך במקור] ושהוא נוסע רק על גלגלים אחוריים והגלגלים הקדמיים שלו באוויר ואז ראיתי שהטרקטורון הזה מתקרב אליי ואז עליתי למדרכה וטל – ילדה שנפטרה – נתקעה עם הגלגל הקדמי של אופניים שלה בקצה הכביש בשפת המדרכה כי היא גם רצתה לברוח מהטרקטורון ולא הצליחה" (ראו ת/ 42 ועמ' 100 לפרוטוקול).
נוכח כל אלה, ומשהתברר כי הסברו של המערער להתנהגותו אינו עומד במבחן הביקורת, מתעוררת כמו מאליה השאלה מדוע נהג המערער כפי שנהג. בהעדר הסבר אחר מפיו, שוב אין מנוס מן המסקנה כי מדובר במעשה בריונות מובהק והתגרות לשמה, תוך שהוא מודע היטב לייחודו של אותו יום והסכנה שמעשיו עלולים להסתיים גם בתוצאה קטלנית. במצב זה סבורני כי הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו, לרבות הפקרה לאחר פגיעה, בדין יסודה, ועל כן הייתי דוחה את הערעור על הכרעת הדין.
9. הערעורים על העונש - מן המפורסמות הוא שבערב יום הכיפורים מצטופפים רבים ליד בתי הכנסת, וביניהם ילדים המנצלים את הפסקת התחבורה כדי לרכב על אופניהם. ברם, גם אם המערער נמנה עם אותם חריגים שלא היו מודעים לאותה תופעה, היו לו זמן די והותר, כך על פי ממצאי בוחן התנועה, כדי להבחין בהתקהלות שליד בית הכנסת בכפר תבור. יתרה מכך, הוא אישר כי הבחין בשניים (רונן לוי וחיים סינדר) שסימנו לו לעצור, אולם הוא שעט קדימה במהירות גבוהה עד שלבסוף פגע בטל המנוחה, ילדה צעירה שקודם שעמדה על דעתה כבר קופד פתיל חייה. תוצאה איומה זו נגרמה בעטיו של המערער, ולהשקפתי אלו הן מסוג הנסיבות היותר חמורות המצדיקות את בחינת סוגיית העונש, כאשר נקודת המוצא היא העונש המרבי אותו קצב המחוקק לצדה של עבירת הריגה – עשרים שנות מאסר. כאמור, מותה של המנוחה לא נגרם בעטיה של רשלנות רגעית של נהג או מחמת תקלה ברכבו, אלא בעטיה של החלטה לקרוא תגר על ערכיו של הזולת, תוך התעלמות בוטה מהחוק ומכללי התנהגות בסיסיים המחייבים נהגים. למקרה מסוג זה יפים דבריו של השופט י' טירקל בע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, 614 (2001), לאמור: "חיי אדם הם ערך מקודש בחברתנו. המעשה שעשה המערער הוא ביטוי קיצוני של זלזול בערך זה. עליו, ועל עוברי עבירה כמותו, לשאת בעונש המרבי הקבוע בחוק, אלא אם נמצא צד זכות המצדיק הקלה בעונש". טרחתי והתקשיתי למצוא בעניינו של המערער את אותו צד זכות, ועל כן אפשר שהיה ראוי לו למערער לשאת בעונש המרבי. ברם, ההלכה הנוהגת היא שאין בית משפט שלערעור ממצה את הדין עם נאשם כפי שהיה נוהג לו ישב במקומה של הערכאה הדיונית. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור בע"פ 9670/09 על שני חלקיו, מקבל את הערעור בע"פ 9559/09, ומעמיד את תקופת המאסר בה ישא המערער על חמש עשרה שנות מאסר.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט א' א' לוי, כי יש לדחות את הערעור בע"פ 9670/09 על שני חלקיו, אך לא אוכל להצטרף לעמדתו לפיה יש לקבל את הערעור בע"פ 9559/09 ולהתערב בעונש שהוטל על המשיב בערעור זה (להלן: המשיב).
הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים של טעות מהותית בגזר הדין או סטייה ממשית מרמת הענישה ההולמת את המקרה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009)).
מסכים אני עם חברי כי מדובר במקרה חמור אשר אינו דומה למקרה בו נהג גורם לתאונה כתוצאה מטעות רגעית בשיקול הדעת, אלא שבניגוד למסקנתו של חברי, איני סבור כי מקרה זה, על אף חומרתו ותוצאתו הקשה, הינו מקרה חריג אשר מצדיק את התערבותנו. לא מדובר במקרה בו בית המשפט המחוזי התעלם מנתונים, לא שקל את כל השיקולים הרלבנטיים או לא איזן ביניהם באופן סביר. בית המשפט בגזר דינו שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים על מנת לבחון מהו העונש הראוי והתייחס לכל הנסיבות המיוחדות של המקרה, לחומרתו ותוצאתו וכן אל מדיניות הענישה הנהוגה. במסגרת השיקולים לחומרה התייחס בית המשפט, בין היתר, אל חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, אל התנהלותו אשר הייתה, כהגדרתו, "פזיזה רשלנית ופושעת" וכן אל התוצאה הטרגית של מעשיו. וכאן עלי לציין כי אין לי אלא להסכים לכל מלה ומלה של בית המשפט המחוזי לענין חומרת התנהגותו הפושעת של המשיב, אשר גרמה לתוצאה הטראגית של קיפוח חייה הרכים של טל זינו ז"ל, נערה צעירה שטרם מלאו לה 10 שנים. כמו כן קבע בית המשפט כי מדובר בעבירה שהינה ברף כמעט עליון של עבירות ההריגה בעת נסיעה וכי לא מדובר ב"תאונת דרכים" רגילה. במסגרת השיקולים לקולה, ציין בית המשפט כי למשיב אין עבר פלילי וכן את גילו הצעיר. כאמור, לעניות דעתי המסקנה אליה הגיע בית המשפט, לפיה יש להטיל על המשיב עונש מאסר ממושך אולם לא את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק, מקובלת עלי ואני סבור כי העונש שהוטל עליו הינו עונש סביר בנסיבות הענין.
בנוסף, העונש שהוטל על המשיב אינו חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. אמנם, ישנם מקרים בהם הוטל עונש חמור יותר על מי שהורשע בעבירה של הריגה בנסיבות של תאונת דרכים (ראו למשל ע"פ 6833/06 עמאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.1.2010)). אך ישנם גם מקרים אחרים בהם הוטל עונש דומה או מקל יותר (ראו למשל ע"פ 5002/94 איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151 (1995); ע"פ 1717/06 אבו זינה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2007) (יצויין כי העונש נגזר במסגרת הסדר טיעון); ע"פ 2163/07 סעת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.10.07); ע"פ 8266/06 קוביאקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2007); ע"פ 8191/08 גבארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.2008)). כמובן, כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו המיוחדות ואין מקרה אחד דומה למשנהו, הן מבחינת נסיבות האירוע ותוצאות התאונה והן מבחינת נסיבותיו האישיות של הנאשם. אך נראה, לאור סקירת העונשים שהוטלו בגין עבירות של הריגה בנסיבות של תאונת דרכים כי העונש שהוטל על המשיב אכן נמצא כמעט ברף העליון של הענישה, כפי שאף ראוי לאור הקביעה של בית המשפט המחוזי כי לא מדובר בתאונת דרכים רגילה אלא במעשה עברייני.
אין חולק כי העבירות שביצע המשיב הינן עבירות חמורות אשר גרמו לתוצאה קשה בה מצאה את מותה ילדה בת תשע וחצי שנים שרכבה על אופניה בכביש ביום כיפור, יום בו לא ניתן לצפות כי יגיע אל המקום כלי רכב, לבטח לא כלי רכב אשר נהגו נוהג במהירות גבוהה ובפראות. התנהלותו המזלזלת והפזיזה של המשיב נמשכה אף מעבר לאירוע התאונה ובאה לידי ביטוי בכך שניסה להימלט מהמקום ובכך שלא הביע חרטה משכנעת. אך כאמור, אין זה מתפקידו של בית משפט זה לגזור את עונשו של המשיב והתערבותנו מוגבלת למקרים חריגים בלבד. איני סבור כי במקרה זה העונש שנגזר על המשיב הינו עונש בלתי סביר באופן קיצוני אשר מצדיק את התערבותנו.
אשר על כן, לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי מציע לדחות את ערעור המדינה בע"פ 9559/09.
השופט י' דנציגר:
אני מסכים לעמדת חבריי לפיה יש לדחות את הערעור בע"פ 9670/09 על שני חלקיו. במחלוקת שנפלה בין חבריי לעניין ע"פ 9559/09, החלטתי לצרף דעתי לדעתו של חברי, השופט ס' ג'ובראן באופן שערעור המאשימה על קולת העונש ידחה והעונש שאותו השית בית המשפט המחוזי על המשיב בערעור זה יוותר בעינו.
אכן, מעשיו של המשיב הם חמורים ביותר. התנהלותו הפושעת הביאה למותה הטרגי של ילדה בדמי ימיה ומשכך עליו לשאת בעונש כבד ומשמעותי, הן כדי להרתיעו והן כדי להרתיע את הציבור לבל יישנו מקרים דומים בעתיד. ואולם, כפי שהצביע על כך חברי השופט ג'ובראן, ההלכה המחייבת בבית משפט זה קובעת כי אין ערכאת הערעור מתערבת בנקל בעונש שהשיתה הערכאה הדיונית על נאשם. כפי שעמד על כך השופט ג'ובראן, המקרה דנן אינו עולה כדי אותם "מקרים חריגים" המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון בעת מלאכת גזירת הדין את מכלול הנתונים הצריכים לעניין ובכך פעל כפי שנדרש ממנו. עצם קיומה של אפשרות כי בית משפט זה היה משית על המערער עונש חמור יותר בגין מעשיו אילו היה יושב לדין כערכאה דיונית אין די בה כדי להצדיק התערבות בגזר הדין של בית המשפט המחוזי כפי שמבקשת מאיתנו המאשימה לעשות.
על אף שיתכן כי היה מקום להחמיר בעונשו של המשיב, הרי שבנסיבות העניין הנני סבור כי העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי הינו עונש מידתי וסביר ומשכך יש להותירו בעינו.
| | | ש ו פ ט |
הוחלט אפוא, פה אחד, לדחות את הערעור בע"פ 9670/09. הערעור בע"פ 9559/09 נדחה ברוב דעות.
תוקן היום כ"ג בכסלו התשע"א (30.11.2010).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה